הצבת גבולות

רבות דובר ומדובר על הצבת גבולות כמעט בכל סדנא/סשן/קורס של הדרכה הורית כזו או אחרת.

​

זיו סופר כתב:

"גבולות הם מרכיב חשוב והכרחי להתפתחות בריאה של ילדינו. הצבת הגבולות שומרת על ילדינו מפני פגיעה פיזית, לדוגמא: אנו שומרים עליהם מפני ריצה לכביש או שלא יגעו בתנור חם. אך לגבולות תפקיד נוסף, חשוב מאין כמוהו – הם מאפשרים לילד לפתח אישיות בריאה."

​

אני לא מתווכחת. אף לא לרגע. למעשה, אני מסכימה עם כל מילה שזיו כתב במאמר הזה, אבל...אבל כשאנחנו עוסקים בהצבת גבולות, פעמים רבות אנחנו חוטאים לילדנו ומעט מפספסים את מה שקורה מתחת לפני השטח.

​

מתי אנחנו מציבים גבול?

בהרבה מאוד מהמקרים, הורים מגיעים לנקודה בה הם חשים חסרי אונים ועל כן הם חייבים למתוח קו ברור שמסמן עבורם ועבור ילדם גבול, כתגובה להתנהגות לא רצויה של הילד.ה.
אך ההתמקדות הזו, בצורך בהצבת גבולות ברורים מהווה לעיתים מכשול קטן, שמונע מאתנו לקחת רגע צעד לאחור ולנסות להבין את התמונה הגדולה יותר.

​

ילדים הם ילדים. כלומר, רוצים או לא, בהרבה מאוד מובנים, הם נחותים בעינהם מהמבוגרים. הם קטנים יותר, חלשים יותר, אין להם עצמאות כלכלית ולעיתים, אין להם עצמאות נקודה. הורים רבים מחליטים עבור הילדים שלהם כמעט הכל, במקומות הלגיטימיים (מתי קמים, מתי יוצאים מהבית) אולם לעיתים, גם במקומות שנראים לגיטימיים (מתי מתקלחים, מה לובשים), אך אולי...רק אולי...אם נעצור לרגע את מחול השדים שנקלעים לתוכו פעמים תכופות מידי, נבין, שיש מקומות בהם אפשר ורצוי לאפשר לילדים את המרחב שלהם.

​

האם התגובות של הילדים שלנו לגיטימיות?

עצמאות הילדים והגבולות בהם ניתן לאפשר להם דרגות רבות של חופש, הן מאמר בפני עצמו, שלא נאמר קורס שלם, אך דבר פשוט יותר שניתן ליישם בנקל, ללא צורך בהכשרות ארוכות, מורכבות ויקרות, היא היכולת לתווך לילדים את הרגשות שלהם, כאשר מתחיל או התחיל כבר, להיווצר עימות.

​

כאשר ילדים מגיב בכעס רב לבקשה (אני מבקשת שתלך עכשיו להתקלח) או לקביעת עובדה (אני לא קונה לך עוד גלידה!), אם תחשבו על זה לרגע, מנקודת המבט שלהם, יש להם את כל הסיבות בעולם לכעוס. הרי עד לפני רגע, היה להם כיף, הם שיחקו בדבר מה או צפו בסרט וכרעם ביום בהיר, האמא הזאת או האבא הזה, החליטו עבורם, שברגע זה ממש, יש להפסיק את הכיף ולעבור למשימה לא מהנה (מקלחת), או גרוע מכך, האמא הנוראית הזו, לא נותנת לי עוד גלידה, שתספק לעולל עוד מנה של דופמין. כמה מתסכל! תחשבו רגע על סיטואציה מעט הזויה, אני יודעת, אבל תזרמו איתי לרגע, לצורך העברת הנקודה החשובה הזו:

​

דמיינו שהשעה 21:30, הילדים במיטות, המטבח מסודר, הכביסה מקופלת, הכל מתוקתק. יום חורף קר, יורד גשם זלעפות בחוץ, והחלטת להתפנק עם כוס ענקית של שוקו חם עם מרשמלו בפנים.
התמקמת מול הטלוויזיה, התכרבלת בשמיכה, בחרת סרט בנטפליקס, לקחת גמיעה מענגת מהשוקו הכי טעים בעולם בערך, הסרט התחיל ו...באותו הרגע, בן.ת זוגך מגיע אליך ואומר לך שעכשיו עליך ללכת לישון! עכשיו! שום שוקו ושום סרט. לישון. עכשיו.

מה יהיו התחושות שיתעוררו? שמחה, חדווה, ששון? או שמה תסכול שלא יודע גבול? אני מניחה שהתשובה האחרונה יותר רלוונטית. כעת, כשיש מעט יותר הבנה, לגבי האופן שבו ההוראות/הבקשות שלנו מהילדים שלנו נתפסות לעיתים, אני חושבת שאפשר למצוא מעט חמלה כלפיהם וכלפי האופן שבו אנחנו מתנהלים מולם.

​

אמפטיה היא אינה הבעת חולשה. נהפוך הוא!

הורים רבים חוששים שהבעת אמפטיה והזדהות או הבנה, תתפס אצל הילדים כחולשה. אך אין טעות גדולה מכך!

אז כן, אין מה לעשות. הילדים צריכים ללכת לישון בשעה מסויימת, בין אם זה בשבילם ובין אם זה בשבילנו. זה לחלוטין בסדר ומקובל. אבל, אם אנחנו דורשים מהם להפסיק משהו בעת שמתאימה להם פחות, יש מקום ליותר אמפטיה, כיוון שאם 'נעשה שרירים', הם יעשו את אותו הדבר בחזרה, במסגרת המגבלות שיש לילדים למרוד ולהשיב לעצמם את השליטה ואת הכח שנלקח מהם באחת.

אז מה עושים?

די פשוט. ראשית, תהיו מוכנים. אם אתם מבקשים מילד.ה להפסיק פעילות מהנה, צפו התנגדות. אך אל תתנגדו להתנגדות. תבינו אותה ותנו לה מקום של כבוד. איך זה נראה הלכה למעשה? בואו נחזור לבקשה להיכנס להתקלח, בזמן שהילד.ה צופה בתוכנית אהובה:

​

אבא: בן, כבה את הטלוויזיה ולך להתקלח בבקשה.

בן: לא עכשיו אבא! מלווה בבכי תמרורים (זירזתי את האסקלציה. הרי השלב הזה בדרך כלל מגיע אחרי שהבקשה להתקלח נאמרה כבר מספר פעמים, והפעם האחרונה נאמרה בטון מאוד לא נעים ואפילו בצעקה, כי גם ההורה איבד את שלוו תרוחו).

אבא: בן, אני מבין שאתה כועס ואתה צודק. זה מאוד מכעיס ואפילו עצוב שאתה צריך להפסיק עכשיו את התוכנית. אבל כבר מאוחר ומחר צריך לקום בבוקר מוקדם לגן.

​

הדרך הזו היא כמעט נכונה. רק כמעט, כי היא מכילה את החלק החשוב, של נתינת מקום ולגיטימציה לרגשות של הילד.ה, אך יחד איתו באה רציונליזציה (כבר מאוחר ומחר צריך לקום בבוקר מוקדם לגן), שמעניינת את הילד.ה כקליפת השום. על פי רב, הרציונל שלנו והניסיונות שלנו לדבר עם הילדים בהגיון, כושלים כישלון חרוץ, כי מה שנראה סביר לחלוטין עבור מבוגר, לחלוטין לא סביר או פשוט לא רלוונטי, בעיניו של הילד.ה.

אז מה כן נכון לעשות? שלושה צעדים פשוטים:

 

1. הבעת אמפתיה ("אני מבין אותך")

2. אישור התחושות הרגשיות ("אתה כועס בגלל ש...וזה מוצדק")

3. ליווי באמצעות דמיון מודרך ("בוא ננסה לדמיין את כעס")
    

אימא של איילת עשתה זאת עם איילת בסיפור 'הרגשות של איילת'.

אפשר לטעום מהסיפור ולראות איך ניתן לתווך לילדים את הרגשות שלהם, מבלי לצאת משיווי משקל, באמצעות לחיצה על הכפתור.