תחום הוויסות הרגשי החל לתפוס מקום של כבוד בשנים האחרונות. מטפלים ואנשי מקצוע שונים החלו להכיר בצורך של מטופלים שונים, לזהות ולווסת את התחושות השונות, הפיזיות והמנטליות שהם חווים במצבים משתנים.

אני התחלתי את צעדי הראשונים בעולם הוויסות הרגשי בבית הספר המתקדם ביותר של התחום – בית הספר של החיים.

רחוקה מאוד מהבית, בארץ זרה, עם תרבות זרה, ללא תמיכה של משפחה או חברים, הבאתי לעולם את ילדי המופלאים.

בשלב מוקדם מאוד של התפתחותה של בכורתי, למרות היותי אמא צעירה וטרייה, כבר הרגשתי, שמשהו אינו כשורה. האופן שבה ילדתי הגיבה לאירועים, כביכול שוליים וחסרי משמעות, היה לחלוטין חסר כל פרופורציה. התפרצויות זעם ובכי, רקיעות רגליים וצעקות עד לב שמיים. באנגלית יש ביטוי אשר מתאר את הסיטואציה בצורה כל כך מדויקת – Complete meltdown. ממש כך. פעמים כה רבות חוויתי את הילדה הנהדרת שלי, פשוט נמסה לנגד עיני. מתפרקת לחלוטין. ואני הרגשתי חסרת אונים. שום גישה לא הצליחה לייצר אצלה רציונליזציה, שלא לדבר על רגיעה.

יום בהיר אחד, נפלה עלי ההכרה, שיהיו סיבותיה אשר יהיו, מוצדקות או לא – אין לכך שום משמעות, הילדה שלי מתמודדת עם שלל רגשות שונים והיא פשוט לא מצליחה להכיל את כל הסערה הפנימית הזו וכתוצאה, הסערה הפנימית, יוצאת החוצה.

בכל פעם שהתחיל אירוע סוער עם בתי, ניסיתי דרך אחרת (גערות, התעלמות, ניסיון הדברות), לא היו לי את הכלים של אשת מקצוע. בכל פעם פעלתי מתוך אינטואיציה (ומתוך הרבה ניסיון עבר, שמבוסס בעיקר על כל מה שלא עובד...) וכך מצאתי את עצמי באחת הפעמים, מתארת באוזניה את הרגשות שגואים בה, כיצורים קטנים.

כבמטה של קסם (נשבעת...) היא נרגעה ולרגע קט ראיתי הזדמנות פז להדברות. נפתח לי פתאום צוהר שאיפשר לי להושיט יד ולשלוף את הילדה שלי מעין הסערה.

עם השנים, למדתי שתהליך זה מכונה 'שיום', כלומר, מתן שם לדבר מה שהוא אבסטרקטי לחלוטין. הרי אי אפשר לראות רגש או לחוש אותו בכל אחד מחושינו הפיזיים. לילדים יש קושי גדול להבין דבר מה שלא ניתן לאשרו באחד החושים הפיזיים שלהם. אך אין ספק, שכל אחד מהרגשות שלנו, בא לידי ביטי בתחושות פיזיות ואם נעצור רגע ונחשוב, נוכל לשייך כל רגש למקום פיזי אחר בגוף.

למדתי גם שחלק מהכלים החשובים ביותר, אשר מסייעים רבות למי שסובל מחוסר בוויסות רגשי הם:

​

1. הבעת אמפתיה של הגורם התומך ("אני מבין אותך")

2. אישור התחושות הרגשיות ("אתה כועס בגלל ש...וזה מוצדק")

3. ליווי באמצעות דמיון מודרך ("בוא ננסה לדמיין את כעס")

 

לפני שלמדתי את כל אלו, היה לי צורך למצוא מזור לבתי ומהמקום הזה, צמחו להם באותו אחר צוהריים גורלי, היצורים הקטנים כעס, זעם, תסכול ועצב, אשר מהווים את גיבורי המשנה של הספר הראשון אותו הוצאתי לאור 'הרגשות של אילת'.

התהליך שעוברת אילת בספר, בליווי אמה, הוא הלכה למעשה כל אותם כלים, עליהם ממליצים היום אנשי מקצוע.
מעניין לדעת, שאת הספר כתבתי בשנת 2013, בדיוק כאשר התחילה התעוררות בקרב אנשי מקצוע, בכל הקשור לוויסות רגשי. אך באותן שנים, אני הייתי רחוקה שנות אור מכל איש מקצוע (או עזרה כלשהי...) והסיפור הזה, שמהווה באיזשהו מקום יישום של כלים טיפוליים, נולד מתוך צורך ואינטואיציה ולא מתוך למידה אקדמית.

 

לסיום, ארצה לחלוק דבר נוסף:
רבים שואלים אותי מה ההבדל בין כעס וזעם (שתיים מהדמויות בספר 'הרגשות של אילת')? שאלה בהחלט לגיטימית.
כבר שמעתי לא פעם, שהסיפור ארוך מידי ושאפשר לוותר על אחד משני היצורים, כי הרי הם בעצם זהים. אך בעיני לא כך הדבר. ההבדל העיקרי בין הרגשות האלו, הוא המקום הפיזי בו אנו חשים אותם. כפי שאני רואה את הדברים, בכעס יש אלמנט מסוים של עלבון ומכך שכעס מורגש אצלנו באזור הלב. זעם לעומתו, הוא מעיין מצב "משודרג" של כעס והוא כבר מורגש בבטן ובמן תחושה של רתיחה פנימית, עד כדי תחושה של התפוצצות.
האופן שבו הסיפור נותן שם לכל רגש ומקום פיזי בו ניתן לחוש (ולראות עם קצת דמיון) את הרגש, פותח בפני הילדים את האפשרות להרגיש ולראות רגשות נוספים, במקומות בהם הם חשים אותם וכמו בכל דבר אחר בחיים, תרגול מוביל לתוצאות טובות יותר. משכך, בעיני, יש בהחלט מקום של כבוד גם לכעס וגם לזעם – ולו רק בשביל התרגול.