וויסות רגשי בשלושה שלבים פשוטים
בשלב מוקדם מאוד של התפתחותה של בכורתי, למרות היותי אמא צעירה וטרייה, כבר הרגשתי, שמשהו אינו כשורה. האופן שבה ילדתי הגיבה לאירועים, כביכול שוליים וחסרי משמעות, היה לחלוטין חסר כל פרופורציה.
תפרצויות זעם ובכי, רקיעות רגליים וצעקות עד לב שמיים.
בכל פעם שהתחיל אירוע סוער עם בתי, ניסיתי דרך אחרת (גערות, התעלמות, ניסיון הדברות), שום דבר לא עבד.
כל פעם פעלתי מתוך אינטואיציה (ומתוך הרבה ניסיון שמבוסס בעיקר על כל מה שלא עבד...) וכך מצאתי את עצמי באחת הפעמים, מתארת באוזניה את הרגשות שגואים בה, כיצורים קטנים.
כבמטה של קסם (נשבעת...) היא נרגעה ולרגע קט ראיתי הזדמנות פז להדברות. נפתח לי פתאום צוהר שאיפשר לי להושיט יד ולשלוף את הילדה שלי מעין הסערה.
עם השנים, למדתי שתהליך זה מכונה 'שיום', כלומר, מתן שם לדבר מה שהוא אבסטרקטי לחלוטין. הרי אי אפשר לראות רגש או לחוש אותו ולילדים יש קושי גדול להבין דבר מה, שלא ניתן לאשרו באחד החושים הפיזיים שלהם.
מתן השם לכל רגש וההתיחסות אליו כאל יישות מוחשית, איפשר לילדתי להבין טוב יותר את שמתרחש.
עם הזמן, פיתחתי כלי פשוט הכולל שלושה שלבים:
-
הבעת אמפתיה ("אני מבינה אותך")
-
אישור התחושות הרגשיות ("את/ה כועס/ת בגלל ש...וזה מוצדק")
-
ליווי באמצעות דמיון מודרך ("בוא/י ננסה לדמיין את כעס")
כך נולדו היצורים הקטנים כעס, זעם, תסכול ועצב, אשר מהווים את גיבורי המשנה של הספר הראשון אותו הוצאתי לאור 'הרגשות של אילת'.
התהליך שעוברת אילת בספר, בליווי אמה, הוא הלכה למעשה כל אותם כלים, עליהם ממליצים היום אנשי מקצוע, שמביאים איתם וויסות רגשי ובית רגוע.
ניתן לרכוש את הספר 'הרגשות של אילת' באמצעות הכפתור.